גזר דין בתיק חע"מ 3215-07

1.            הנאשם הורשע, עפ"י הודאתו בכתב אישום, בביצוע עבירה של אי קיום צו שיפוטי, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 [להלן: " החוק"].

ברקע ההליך, הליך קודם במסגרתו הועמד הנאשם לדין בתיק עמ"ק 5501/04 בגין עבירות של בניה ללא היתר שכללו בניית קומת עמודים ותוספת מגורים בשטח ציבורי, בגודל של כ- 40 מ"ר וכן שימוש חורג במקרקעין, למטרות מגורים, כאשר המקרקעין מיועדים למסחר, וכל זאת בדרך מצדה 35/2 בבאר-שבע [להלן בהתאמה: "ההליך הקודם" ו- "המבנה"].

בגזר הדין בהליך הקודם, שניתן ביום 12.2.2006 הצטווה הנאשם להרוס את המבנה עד ליום 13.8.06 [להלן: "צו ההריסה"], אולם הוא לא עשה כן ולפיכך הוגש כתב האישום בתיק דנן.

2.            תחילה הציגו הצדדים הסדר טיעון, במסגרתו ביקשה המאשימה להשית על הנאשם קנס בסך 5,000 ש"ח ב- 10 תשלומים, ודחייה נוספת של צו ההריסה למשך שנה מהיום.

המאשימה הצדיקה את הסדר הטיעון בכך שהוצגו בפניה מסמכים רפואיים הנוגעים למצבו הרפואי של הנאשם, אדם נכה בכסא גלגלים ובסברה כי קיימות נסיבות מיוחדות, שלאורן יש לנהוג בנאשם לפנים משורת הדין, על אף חומרתה של העבירה. לטענת המאשימה, מאז 2006 (שאז ניתן גזר הדין), החמיר מצבו הרפואי של הנאשם. הוצג גם מכתב שכתב הנאשם בעצמו [נ/1] לצד מסמכים רפואיים [ת/1].

בטרם הודה הנאשם, במסגרת כתב האישום הבהיר בית המשפט לצדדים כי מדובר בהסדר לא ראוי והצדדים יצאו להפסקה, וכאשר חזרו ביקשו להציג הסדר מתוקן, שלפיו הקנס יעמוד על סך של 8,000 ש"ח וצו ההריסה וצו הפסקת השימוש יידחו ב- 4 חודשים. ב"כ המאשימה הוסיפה וטענה כי הנאשם אינו עובד.

נטען עוד שבשנת 2006 הוגשה בקשה להיתר בניה.

הנאשם הוזהר, טרם הודאתו, כי בית המשפט אינו כבול בהסדר הטיעון.

הדיון:

3.            סבורני, כי ההסדר מעלה קושיות לא מעטות. לטעמי אינו נמצא כלל במתחם הסבירות והוא חורג ממתחם הסבירות באופן קיצוני.

4.            פסק הדין המנחה בענין אימוץ הסדרי טיעון הוא זה שניתן בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל [פ"ד נז (1) 577], שם נפסק כי בית המשפט אינו יכול להסתתר מאחרי גבה של התביעה ולמרות שקיומו של הסדר הטיעון הוא שיקול מרכזי, אין הוא השיקול היחיד בבואו של בית המשפט לגזור את הדין. נפסק, כי על בית המשפט לבחון את העונש ההולם בנסיבות העניין, לתת דעתו לכל שיקולי הענישה הרלוונטיים ולבחון, תוך שקילת נסיבותיו האישיות של הנאשם, האם העונש המוצע מקיים את האיזון הנכון הדרוש בשקלול כלל הרכיבים. ובלשונו של בית המשפט [שם, בעמ' 608-609]:

"בית-המשפט אינו יכול לקבוע אם התקיים האיזון הראוי בין אינטרס הציבור לטובת ההנאה שניתנה לנאשם בלא שיבחן מה היה העונש הראוי לנאשם אלמלא הסדר הטיעון, ומהי מידת ההקלה שניתנה לו עקב הסדר הטיעון. לשם הערכת מידת ההקלה יהיה על בית-המשפט לשקול, כמידת יכולתו ובשים לב למגבלות הנובעות מהנתונים שלפניו, את מידת הוויתור שוויתר הנאשם נוכח סיכויי ההרשעה או הזיכוי אלמלא ההסדר, אף שהנחת היסוד היא כי הרשעת הנאשם מבוססת על הודיית אמת, וכי ההרשעה עומדת איתן על רגליה בלא קשר לראיות שבידי התביעה. בית-המשפט יבחן, כמובן, את שיקוליה הפרטניים של התביעה בנסיבות העניין הנדון....

על כל אלה יש להוסיף כי שיקול משמעותי שעל בית-המשפט להביא בחשבון בטרם יכריע אם לקבל הסדר טיעון או לדחותו, הן ציפיותיו של הנאשם. נאשם אשר הודה על סמך הסדר טיעון ויתר על זכותו לניהול הליך, ויתר על הזכות לחקור את עדי התביעה, ואף ויתר על הסיכוי לזיכוי.... עם זאת גם שיקול זה ייבחן על-ידי בית-המשפט בשים לב ליתר נתוני התיק שלפניו ובמסגרת שקילת היחס ההולם שבין טובת ההנאה שניתנה לנאשם בנסיבות העניין, לבין אינטרס הציבור במובנו הצר והרחב."

נקודת המוצא היא שהתביעה פועלת בתום לב ומשיקולים עניינים והיא נהנית מחזקת התקינות והכשרות של המעשה המינהלי, על כן, הכלל הוא שבית המשפט ישמור על כבודה של התביעה ויכבד הסכם שערכה [השוו ע"פ 1289/93 לוי נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(5) 158]. מבחן שיקול הדעת של התביעה יהיה בשים לב לסבירות הסדר הטיעון, אשר נועד לאזן בין שני אינטרסים מנוגדים: זה של הציבור כלפי העבירות מזה, וזה של הנאשם וההוגנות כלפיו מזה [השוו ע"פ 1717/06 איברהים אבו זינה נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים)].

5.            בבואו של בית המשפט לבחון סבירות ההסדר, עליו לשאול עצמו מה היה העונש הראוי לנאשם, אילו לא הושג הסדר ובהנחה כמובן שהנאשם היה מורשע בדין בעבירה שיוחסה לו.

אין צורך להכביר מילים על התופעה הפסולה של בניה ללא היתר ועל מצוותו של בית המשפט העליון להחמיר עם עברייני הבניה [ראו למשל רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית "אונו" פ"ד נו(3) 49; ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ובניה גליל מזרחי נ' אבו נימר , פ"ד מא(4) 29].

במקרה שלפנינו אין מדובר בעבירה של בניה ללא היתר, אלא בעבירה של אי קיום צו שיפוטי, ועל כך נפסק כי העונש המתאים למי שמפר צו של בית המשפט המורה לו להרוס מבנה, הוא עונש מאסר בפועל. כל אפשרות אחרת עלולה להתפרש כסלחנות וכהשלמה עם התופעה הפסולה [השוו ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסא , פ"ד לו(1) 723].

העונש המרבי על עבירה של הפרת צו שיפוטי הוא שנת מאסר וקנס כקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 [להלן: "חוק העונשין"], כמו גם קנס נוסף לכל יום בו נמשכה העבירה, וזאת בהתאם לסעיף 61(ג) לחוק העונשין, ולעניינינו יש לחשב את התקופה שלמן תחילת ההפרה (13.8.2006) ועד היום [להמשכותה של העבירה גם לאחר הגשת כתב האישום ראו רע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' אהרון מלכיאל (ניתן ביום 23.6.2011, פורסם במאגרים)].

סה"כ סכום הקנס שניתן להשית על הנאשם מגיע כדי למעלה מ- 2.3 מליון ש"ח !!!